החלטה בתיק פש"ר 13208-07-13

בפניי ערעור על החלטת נאמן מיום 30.6.2013 על פיה דחה הנאמן בקשת המערער (מר מט ירון) למתן ארכה להגשת תביעת חוב.

הרקע:

המערער נושה בחייב בסכום נשייה בסך 225,000 ש"ח ולטענתו מדובר בחוב שאינו מוכחש ע"י החייב, נוכח הסכם הלוואה שנחתם ביניהם ביום 24.5.09.

המערער טוען כי צו הכינוס שניתן כנגד החייב ביום 21.4.10 לא הומצא לו ע"י החייב, חרף חובתו על פי דין, ובניגוד להחלטה מפורשת של בית משפט זה אשר קבע בהחלטתו מיום 21.4.10, כהאי לישנא:

"ט.      החייב ימציא הודעה על מתן צו זה, הכוללת עותק מצו הכינוס, והתאריך שנקבע לאסיפת הנושים, אשר נמסר לחייב על ידי הכונ"ר לפי סעיף ח' לעיל, בכל תיקי ההוצל"פ המתנהלים נגדו, וכן לכל נושיו, לרבות אלה אשר טרם פעלו נגדו במסגרת ההוצל"פ, וזאת בתוך 21 ימים מהיום.

החייב ימציא העתק החלטה זו לכל לשכות ההוצאה לפועל."

לטענת המערער, מאחר ואין מחלוקת כי החייב לא הודיע לו על צו הכינוס, מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

עוד מוסיף המערער כי צו הכינוס פורסם ברשומות ביום 4.7.10, אך בכך אין לדחות את בקשתו, שכן אמנם קמה חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית, אך בנסיבות בהן חרף הפרסום אין לנושה ידיעה על צו הכינוס, וכי עומד הוא בנטל לסתור את החזקה, ומכל מקום אין לראותה כחזקה חלוטה.

המערער סבור כי למרות ההיקף הנמוך של נשייתו יש לצרפו להליך, שכן לטענתו יש בידיו מידע חשוב אודות החייב שיועיל ליתר הנושים.

הנאמן עותר לדחיית הערעור משום האיחור הרב בהגשת תביעת החוב, שהוגשה ביום 24.6.13, כשהמועד להגשתה חלף חצי שנה לאחר צו הכינוס מיום 21.4.10, ואם על דרך ההרחבה תימנה התקופה ממועד הפרסום, כי אז נמצא שהמועד להגשת תביעת החוב חלף כבר ביום 4.1.11.

כמו כן מוסיף הנאמן תמיהות על התנהלות המערער אשר חרף העובדה כי כבר ביום 24.11.09 יכול היה לדרוש את חובו ולפעול לגבייתו, לא עשה כן למצער עד למועד הגשת תביעת החוב ביום 24.6.13, ובמילים אחרות התמהמה תקופה לא מבוטלת מבלי שפעל לגביית החוב, וכפועל יוצא משלא פעל לגביית החוב לא חשף עצמו לידיעה כי כנגד החייב, כבר ביום 21.4.10, ניתן צו לכינוס נכסים במסגרת בקשת נושה להכרזתו פושט רגל.

הנאמן בדיון הוסיף וטען כי נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס. הנאמן אמנם רשאי להאריך תקופה זו מטעמים מיוחדים שיירשמו, אם שוכנע כי הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע.

סעיף 71(ב) לפקודה, לדידו, אינו בעל משמעות טכנית. מדובר בהוראה מהותית שעשויה להיות לה חשיבות רבה באשר לאופן התנהלותם של הליכי חדלות הפרעון; ועל כן יש לפרשה מתוך התחשבות בתכליות של דיני חדלות פרעון.

לדידו, החייב אמנם לא הודיע למערער על ההליך, אך מאידך מחדלו של החייב מתקהה נוכח התנהלותו של הנושה, אשר בחר למעשה עד 6/2013, מועד הגשת תביעת החוב, שלא לפעול כנגד החייב בגביית חובו. דומה כי לו היה מגיש תביעה, היה נוכח כי החייב מצוי בהליך פשיטת רגל. לכך יש להוסיף את העובדה כי היה פרסום להליך.

החלטתו של הנאמן לשיטתו עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת ביסוד קביעת פרק הזמן של שישה חודשים להגשת תביעות חוב, שהינה ייעולו של ההליך וקידומו באופן שלא ייפגעו באופן משמעותי.

דומה כי מתן ארכה, לגישת הנאמן, יפגע בהליך מאלה הסיבות:

א.         אין מקום לאשר תביעת חוב המוגשת שנים לאחר צו הכינוס, קרי באיחור.

ב.         אין מקום ליתן בכורה לנושה שלא הגיש במועד, על פני נושים שעמדו בהוראת הפקודה.

הכונ"ר מצטרף לעמדת הנאמן.